20 אמהות
המיצב של זיוה ילין מתחקה אחר הלילה ומוותר לגמרי על היום. הוא שרוי בחשכה, ומבקש להכיל את הצופה בתוך האמורפיות של האפלה, ולהציף אותו בקולות, העולים ומצטלבים זה בזה: נביחה של כלבים, רוחות, יללות, אמא מקריאה סיפור ומלמולי-שינה של ילדים. כשהעין מתרגלת לאפלה מבחינים בשורה של רמקולים, דמויי רדיו ישן, התלויים למעלה, סמוך לתקרה, מחוברים זה לזה בפקעת חוטים. מדי פעם, אחד מהם מאיר וחושף צילום-ארכיון של אחת מחברות הקיבוץ, מטפלת או גננת לשעבר של ילין עצמה. מי שרוצה להקשיב לקולות הבוקעים, להביט בפנים המתחלפות, או לומר דבר-מה לתוך הרמקול, צריך למתוח את צווארו. למעשה, הוא נמצא במעמד של ילד, חשוף לקולות הלילה ולנוכחות המשגיחה עליו מלמעלה –"השומרת" - המרחפת במקום לא-מוגדר "בתוך הרמקול", בגובה שגם קפיצה או ניתור לא יועילו כדי להגיע אליו.
"השמרטף, מערכת אינטרקום מסועפת, הותקנה בכל בתי הילדים". מסבירה ילין "זו היתה הטכנולוגיה של הימים ההם. רשת חוטים מסועפת הובילה את הקולות (קולות הבכי והקריאה לעזרה, מלמולי הטרום-שינה, הלחישות, הנשימות והדיבורים מתוך חלום). החוטים הובלו מקופסאות קטנות שהותקנו במסדרונות, מול פתחי חדר השינה, למעלה (תמיד גבוה מדי…) יצאו מהבתים, עברו דרך עצים ועמודי חשמל, הצטרפו לעוד חוטים שבאו מבתי ילדים אחרים ולבסוף נכנסו כולם לחדר (שהיה צמוד לבית התינוקות בדרך-כלל) ולמכשיר אחד –הוא השמרטף. בשמרטף היו כפתורים ועליהם שמות בתי הילדים. כשלחצה השומרת על הכפתור, נדלק בו אור ונשמעו אז הקולות של אותו "בית" חזק וברור: נשימות, שיעולים, חרחורים וגניחות, ולעתים גם בכי חזק, מטריד או קריאות מפורשות שהופנו ל'שומרת'".
ריבוי הרמקולים ושיכפול ה"שומרת" ל20- "שומרות" מעיד על כך שכולן יחד, היו תחליף-אם רציף. האמהות המתחלפת הזאת, העוברת מאחת לשניה, מתוך מחויבות כללית של כולם לילדים ולערכים של כולם, היא נושא בפני עצמו במיצב של ילין, המתמודד מול תאוריות התפתחותיות המדגישות את חשיבות הקשר בין התינוק לבין פניה, קולה וגופה של אמו האחת. ילין נוטה לחנוט את זכרונות הילדות שלה בתוך מכלים סגורים, נטולי-אויר ולסדרם בשורות על מדפים או על הקיר: בריכות-מים, אקוריום-זכוכית, צנצנות שונות, קופסאות רמקולים, ועוד. פחדים של טביעה, חניקה, נטישה והעדר-מגע מסתננים מבעד למחבר הכולא את הדימוי במיכל הספציפי. בעבודות קודמות היא כתבה רסיסי-סיפורים המעלים חלקי-סצנות מן הילדות, מגן הילדים מיחסי הורים ילדים ומטפלות-ילדים וגם את הטקסטים "כלאה" בתוך מכלים שקופים. המבנה הממושטר והאחיד של השורות הוא עוד תבנית-ילדות שנותרה מקובעת בתוכה, או, לפחות, בעבודתה האמנותית: לעולם אין ילין עוסקת בדימוי אחד; תמיד יבואו שורה שלמה של דימויים או "גופים" הדומים לו ובנויים על אותו עקרון כמוהו, ומתייצבים משני צדיו. הריבוי והארגון הם חלק מיסודות עבודתה והם מצטרפים למערך "מבוצר" שמבקש, באופן אירוני, להאחז באמונה, שהיחד הקבוצתי מחזק. המשמעת המבנית בעבודותיה של ילין עוזרת לה גם לאחוז בגבולות הכאב והרגשות הגואים מעצם העיסוק בילדות ובפחדי-ילדות ולהעבירם לתוך תבנית אמנותית מאורגנת.
*
לנוכח גל ההאשמות על החברה הקיבוצית, נחשף המיצב "שומרת שומרת" לסיכון גבוה מזה שהתכוון לקחת על עצמו. מתוך חשש פן יגררו אותו כבדי-הבחנה לתוך הגל העכור של כעס ואשמה ייאמר שמאחורי כל זה, במיצב של זיוה ילין, ישנה אהבה גדולה לקיבוץ בארי שבו גדלה ולאנשים שגידלו אותה וגדלו לצדה. הילדה המתקשה להרדם, שבויה בקולות הלילה, היא גם ילדה אוניברסלית בלילות חשוכים טעוני קולות ופחדים…
גוף, כאב, גבר
הקו הרישומי של איתן קדמי עמוס עד סף פיצוץ, כמוהו גם גוף הגבר העירום. הגוף הגברי נקרע מתוך עצמו, מתפצל לשניים, מצמח רגל שלישית, משלח צואר נוסף ונכנע לזוג ידיים אנונימיות האוחזות בעקביו. הגוף הגברי העירום צובט את פטמותיו, מותח את פיו, תוקע אצבעות בחורי העיניים. פעולות של הכאבה עצמית שאינן חלק מרפרטואר מיני-מזוכיסטי, אלא מהוות מטאפורה לגבול הכאב, לנקודה בה נפגשים הרגש עם הכאב, האטימות עם הקהות, הגבריות עם הגופניות. היכן פוגש הגבר את גופו ? את רגשותיו ? באיזו מידה יכול הגבר לחדור לגופו, לחוש את עצמו מבפנים? באיזו מידה הוא נידון למיתוסים גבריים, לאיפוק רגשי, לחסימת הכאב?
טלי תמיר