חזרה לגלריה

בעז משה (נ. 1953), צלם ישראלי שחי בחמש-עשרה השנים האחרונות בניו-יורק,  חוזר  לסצנה הישראלית בסדרה של חמישים תצלומים שצולמו במצלמה דיגיטלית, הועברו למחשב והודפסו במדפסת-מחשב פשוטה על נייר רגיל. התהליך הדיגיטלי  מבטל את שלב הפיתוח הכימי ומוותר על מעמדו המיוחד של נייר הצילום.  הסידרה מהווה  יומן-התנהגות: היא עוקבת מידי יום ביומו אחר מצב רוחו  והתנהגותו של הצלם.  הוא עצמו - בעז משה או מייקל, בשמו האמריקאי - גיבורה היחיד של  הסדרה,  וגם הצלם שלה.  הנאראטיב המרכזי נע סביב מציאות חייו - חיים של מהגר ישראלי החי בניו-יורק: בועה  חסרת משקל,  נעדרת  נקודת-כובד  או מרכז כלשהו, בעלת אוריינטציה  מקרית ולא-שיטתית,  שבתוכה נעים  חפצים, יוצאים ונכנסים, מרחפים בחלל.  שניים בלבד נשארים תמיד  בתוך מרחב התצלום - בעז-מייקל עצמו, ודגל אמריקאי קטן  שנדחק לכל סצנה ומפגין נוכחות.

מנקודת מבטו של בעז משה  נראית המציאות האמריקאית  המבוססת על  רציונליזם נאור ושאיפה  עקבית לנוחיות ויעילות, דווקא  כזרימה הולכת ומצטברת של נתונים וחפצים  הנערמים  יחד  באופן שרירותי וחסר היגיון.  הוא מתאר את עצמו כמי  שמרחב המחיה שלו נעדר אינטימיות והוא נחדר ונחצה על-ידי  זמזום בלתי-פוסק  של דברים מיותרים: חרוזי פלסטיק, סכיני מטבח, סלטים ארוזים מוכנים לאכילה, פלפלים אדומים, צהובים וירוקים, עלי שלכת ומלונים  כתומים.  במציאות חייו  בניו-יורק  השכיל בעז משה לפתוח חברת מחשבים ולנהל אותה בהצלחה יתרה. בעבודות הצילום שלו הוא מתאר מצב של בהיה ואי הבנה  מול  התנועה הבלתי-פוסקת והמבנים הפנטסטיים שנבנים וחוזרים ומתפרקים ממיגוון החפצים. 

גם בפרק הישראלי של הקריירה הצילומית שלו, למי שזוכר את צילומיו המוקדמים, עסק בעז משה באיזונים אבסורדיים של שיווי משקל.  מעולם לא הזדהו החפצים והדמויות שמיקם בצילומיו עם כיוונו הראלי של כוח  המשיכה.  חפצי בית פשוטים, רהיטים,  פריטי מזון, ומערכים גאומטריים שבנה, איכלסו את החלל תוך כדי טיול חופשי  במרחב.  הקו האלכסוני הפך לטבעי בצילומיו, והועדף על-פני הקו האנכי, שנמתח בין הקרקע לרקיע.  הקשר בין האדם לחפצים הביתיים המקיפים אותו הוא עקרוני בתפיסת עולמו ומהווה סמן יחיד ליציבות רגשית ואף לביטוי סנטימנטלי: בסדרת צילומים שהתייחסה לחיי נישואין נראו הוא ואשתו  'מונחים' על שולחן מטבח, בעירום מלא הנראה מן הגב, וסביבם חלל ריק  שנחצה על-ידי מחבתות, מזלגות ופומפיות.

צילומיו האמריקאיים של משה מעצימים עוד יותר את תחושת המערבולת  והאבסורד בתוך חלל נטול-הקשר. הם מכילים תערובת  מרתקת של לגלוג, פליאה, ופנטזיה פרועה. מציאות החיים  בין שתי תרבויות, והזרות העקרונית שהוא חש בכל אחת משתי התרבויות הללו מומחשת  באמצעות עולם  שבו הוא עצמו נסחף בזרם  המקרי של החפצים, הדגל האמריקאי הופך למין עוגן מגוחך וכל השאר אינו אלא צרוף מקרים.  בהקשר הישראלי,  מידת העניין בצילומים הללו קשורה  לניידות המהותית של שאלת הזהות ולנוכחותן הנצחית של הוויית המהגר ותחושת הזרות  החוזרות ומציפות את התודעה  הישראלית בכל מקום שאליו תנדוד.

עבודותיה  של אנה דן (נ.1961,) נעשות, באופן עקרוני, מתוך שיתוף פעולה עם אנשים נוספים.  היא עצמה, לעולם, אינה הסיבה  ולא נקודת המוצא היחידה  לעבודות, במובן האגוצנטרי של תהליך היצירה.  המשמעות המיוחדת שמיחסת אנה דן לשיתוף  ולתקשורת כהנעה ראשונית לבנית עבודה נובעת  ממצב מנטאלי של זרות כפולה: היותה זרה - ילידת  ארגנטינה, דוברת ספרדית - בקהילה קיבוצית-ישראלית, והיותה ישראלית, חברת קיבוץ,  בסביבה  המאוכלסת בתושבים ערבים-פלסטינים ובדואים. (אנה דן חברת קיבוץ ניר-יצחק הממוקם בנגב הצפוני סמוך לרצועת עזה). 

חווית ההגירה  והמעבר מתרבות לתרבות, משפה אחת לשפה שניה, מנוף ירוק ושופע לנוף מדברי וסגוף,  הקושי להסתגל ולתקשר,  כל אלה מזינים תהליך עבודה שמגלה רגישות גבוהה לסביבה, גם אם היא זרה ועוינת, ואינו מתעלם  מן היסודות הלא-הומוגניים שלה ומן הפערים החברתיים והתרבותיים שהיא משמרת בתוכה. אנה דן מכפיפה את עבודתה לתנאי קיום קונקרטיים, לא רק בתוכן  אלא במהלך שלם הקובע את החומר, הטכניקה והצורה הסופית של  העבודה: היא בחרה  לעבוד בבטון ובטכניקות של  יציקות בניין אותן למדה מפועלי הבניין  הערבים  שעבדו בשיפוץ ביתה.    על רקע שיפוץ הבית ובנייתו, היא מאתגרת את הזרות של הפועלים-השכנים  במציאות חייה שלה ובוחנת את תנאי המינימום למגורים: מאחורי הביטוי המודד - 'ראוי למגורים' - מהדהד עקרון השיוויון הקיבוצי. באינטראקציה העכשווית בין הבנאים (הערבים) לבין  הנבנים (הישראלים)  נצבת שאלת  פערי המגורים,  כשאלה  טורדת  במיוחד, כעין מדד לקיום האנושי באזור.  קבוצת העבודות הנוכחית של אנה דן, מאחר והן עוסקות בקיום המורכב הזה, הן ממילא, דנות במה ש'ראוי למגורים' כלומר: במה שראוי להקרא: אנושי.

העבודה המרכזית בתערוכה היא קיר  של  180 לבנים יצוקות בבטון שבכל אחת מהן נוצק  בגד שניתן לדן על-ידי  תושבי האזור - ערבים, יהודים ובדואים. תהליך העבודה חייב התייעצות עם פועלי הבניין הערבים, אלה  שהם הקרובים  ביותר, אך הזרים ביותר בו-זמנית.  הקיר הפך למין אנדרטה אירונית  לאינטימיות  יצוקה בבטון.  הדלת: מרכיב  מגורים נוסף. הדלת מצופה בטון ומשני צידיה, בתוך הבטון הרך,  נכתב בעברית ובערבית: "באתי לבקר אותך".  משפט פשוט,   המתאר אקט יומיומי שהוא, למעשה, בלתי-ניתן למימוש.  ה'ביקור' הבלתי-ממומש בין דוברי שתי השפות נותר כסימן  על  הדלת היצוקה.

הסריג:  "עבודת  פנלופה": סריג מצמר בצבע חקי, סוודר שנסרג לבעל ההולך לצבא, וסריגתו  לא הושלמה. מתוך הצורך להמשיך ולסרוג אותו, כאילו על-מנת לעקב את  יציאתו של הבעל מן הבית,  והפקרתו אל תוך מעגל האזרחות הקולקטיבי,  הסוודר נפרם ונסרג מחדש בתהליך ללא-סוף.  הצבע החקי , כקוד פנימי -ישראלי של  צבא וגיוס עובר כאן  תהליך של  פואטיזציה:  הוא  תורגם  לסריג , למונחים נשיים,  לאקט של  שיתוף  והבעת אהדה.  אנה דן  מטפלת בו מבחינה פיסולית כך, שהוא שומר לעצמו את המתח המטאפורי, רגע לפני שהוא גולש לסנטימנטליות רגשנית.

המזרקה:  דימוי אוניברסלי-קולקטיבי של זכרון אנושי, של אחוות המהמרים על תקווה ופנטזיה, שזורקים מטבע לתוך  עיגול  המים השקוף על-מנת לחזור ולהשתקף בהם בביקור הבא. המזרקה   של אנה דן  מצופה באריחי-חרסינה כחולים, וחוזרת אל תוך הבית, אל  מרחב המציאות הקרובה - האם היא ראויה למגורים ?  האם היא שווה זריקת מטבע ?

טלי תמיר